הנה לפנינו ספרים שהיו צריכים לקבל ממני יותר כבוד ולזכות לרשומה משלהם, אבל הקשב קטן, הזמן קצר והמלאכה מרובה [למרות הפנסיה התקציבית]. אז שוב קבצתי אותם תחת תמה אחת, שהמצאתי - מסעות. וזה מספיק רחב בשביל לכנסם תחת קורת גג אחת. ועוד משהו, אנחנו נמצאים בחודש הספר העברי או משהו דומה, וגם שבוע הספר מתקרב. ממליץ לכם לקרוא ולקנות ספרים של ההוצאות לאור העצמאיות כמו אלה שמתוארים בהמשך.
גיא קוטב יוצא למסעות שרובן במעגל הטבע שמעבר לטבעת העירונית, מחוץ לעיר וגם בתוכה. הוא מתאר מפגשים עם הטבע, בעלי החיים ובני האנוש ב'צפע באוויר' (תשע נשמות, 2022). הספר הוא השלישי היוצא בסדרת 'קודה' של ההוצאה, ספרות מקור ישראלית שעוסקת בישראליות. לראשון בסדרה לא התחברתי, אבל קריאה בשני, 'חיילת' נתנה תמריץ לתת הזדמנות גם לקוטב [ובכל מקרה אני קונה את כל הספר של תשע נשמות]. הסיפורים הקצרים שחלקם, כך נכתב, סופרו לילדיו, פשוטים אולי עד כדי נאיביות, אבל ספוגי תשוקה למפגשים עם הטבע הנדחק והנעלם מסביבתנו. הספר איננו מניפסט, אך האם אנחנו מודעים להפסד הנובע מהתפשטות העיר, המבנים והאספלט ובכלל זה המכונה "דשא סינטטי"? מפגשים עם צבי, חמור, צב, צפע, יונקי דבש, ילדים, רוכבי אופניים וציידים. תמציתי ומרבית הסיפורים מעניינים.
אלבר לונדר יצא למסע בין המשוגעים והמוסדות שבהם הוחזקו לפני מאה שנים - 'אצל המשוגעים' (נהר ספרים, 2022, תרגום והערות איריס ירון-לקונט, אחרית דבר ענת רנן). זה הספר השלישי של לונדר שקראתי ושלושתם חשובים, ומדגימים מחקר וכתיבה עיתונאית מרתקת ['ארץ ההובנה' ו'היהודי הנודד מגיע']. גם הפעם לונדר לא מוותר למושא המחקר ולעצמו ונכנס לבתי המשוגעים, משוחח עם הרופאים, המנהלים, האחיות ועם המשוגעים והמשוגעות. הוא יוצא כנגד שיטות הטיפול, ובעיקר כנגד כליאת החולים: "השיגעון," אמרה לי אחות, "הוא עונש מהשמיים." בני האדם מוסיפים לו את חלקם שלהם." [עמ' 80]. זו עיתונאות נושכת, הומנית וחשובה הכתובה בסגנון נוקב וציני שאיננו חוסך שבטו. לונדר מסיים כך: "אין עושים מאומה על מנת לחלצם מן הבאר [...] כדי לענות לצו מצפונה, החברה מ-1838 חוקקה חוק המסתכם במילים אלה: "אזרח זה מפריע לנו, נכלא אותו. אם ברצונו לצאת נפקח עליו עין." חובתנו אינה להיפטר מן המטורף, אלא לפטור את המטורף מטירופו. אולי הגיע הזמן להתחיל?" [עמ' 125]. נושא קשה, כתוב נפלא ומומלץ ביותר.
Comments