מסעות ציד במדבר המערבי

שער 'מצח-נחושה' של קריספ

הנה שבו להם הימים של המלחמות הישנות והלא טובות באירופה, והעמים הסלאבים הורגים אחד את השני בערבות אוקראינה. האם זה הזמן לשוב לספרי מלחמת העולם השנייה שרבים מהם הוצאו בעשורים שלאחר המלחמה? כמובן הטכנולוגיה שונה, והתקשורת אחרת, אבל התנגשות הרצונות של האדם, המוות והפחד ממנו נשארו אותו הדבר. ואם כבר, אז שבתי למדבר המערבי, זה המערבי לנילוס, לקרבות הכאילו רומנטיים של טנקים, תותחי נ"ט, משאית ואנשי הסיור המדברי במרחבים השוממים של הישימון. שם לחמו בריטים עם בעלות בריתה או מדינות האימפריה כנגד שועל המדבר, קורפוס אפריקה והאיטלקים, בתנועות כמו באוקיינוס של עשרות ומאות קילומטרים מצד לצד. כאשר למדתי בפו"ם, אי שם לפני כשלושים שנים, היה קורס על המדבר המערבי, אותו למדנו מהמורה הנהדר כתריאל בן אריה, שלמרבה הצער נפטר במהלך השנה, אך הטביע את המערכה במדבר המערבי במוחי. מאז חזרתי וקראתי בחלק מהספרים שיצאו על הקרבות בצפון אפריקה [לאחרונה מעלמיין לזם-זם של המשורר ק' דוגלאס], בעיקר אלה שיצאו בהוצאת מערכות ואך גם באחרות.

מסתבר ששום דבר לא משתנה - מתוך הספר

רוברט קריספ (Crisp) מעלית המושבות הבריטיות יליד דרום אפריקה, שחקן בנבחרת הקריקט הלאומית אשר מונה למ"מ טנקים ביציאה למבצע "צלבן" כתב על קורותיו בשלושים ימי הלחימה עד שנפצע - 'מצח-נחושה' [Brazen Chariots] (מערכות, 1961, תרגום אריה חשביה). אגב, למדתי, בור שכמוני, ש'נְחוּשָׁה' מגיע לא מהמילה נחוש, אלא מנחושת. נחזור לספר. קריספ הוא צייד בנפשו, הוא יוזם ויוצא קדימה, מחפש את המגע עם האויב למרות נחיתות הטנק שבו צויד הגדוד. כפי שכותב, מפקד גייסות השריון דדו, בהקדמתו לספר: "אחד הנושאים העובר כחוט-השני לאורך הסיפור כולו הוא תלונתו המרה של המספר על גורלו שזימן לו להילחם בטנק אשר נמנה על 'קבוצת-איכות' ירודה מאוד - לעומת 'קבוצת-איכות' של הטנקים שהיו כבר אז בידי הגרמנים." קריספ לומד במהירות, אם כי במחיר כבד, לדעת איך מתגברים, חלקית, על החסרונות וכיצד לתקוף את הטנקים הגרמנים, או לפחות איך להימנע מקרבות אבודים מראש. יכולת הלמידה המהירה החיונית להישרדות וגם לניצחון בקרב היא אולי התובנה העיקרית בהקשר הטקטי בספר. בדומה לאופן שבו למדו אנשי השריון ב-1973 להתמודד עם טילי הסאגר. יש בספר תיאורים ולקחים טקטיים רבים אודות תנועה מאובטחת ותנועה לקראת מגע, חיוניות אספקה, כניסה לחניונים, שילוב ארטילריה, מארבי נ"ט [תותח 88 מ"מ אימת הטנקים] ועוד ועוד. למשל: החיוניות להגיב מהר, דבר שחשוב יותר מתגובה הנכונה אבל המאוחרת. לדוגמה בדיאלוג של קריספ בעת המפגש עם ג'וק קמפבל, מאגדות המדבר: "מצוין. התקפת טנקים קרבה-ובאה ממערב. אנחנו זקוקים לכם. סע אחרי". אמרתי נואשות: "המפקד, אם תמתין עשר דקות, תגיע לכאן הבריגדה כולה." "אם תגיע לשם תוך עשר דקות, תגיע ברגע הנכון. אם תגיע לשם בעוד חמש-עשרה דקות, יהיה כבר מאוחר מדי", אמר הבריגדיר ארוך-הגו, "סע אחרי".

קיפוד ושועל המדבר - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2022)

אבל לא הכל רומנטי, ולא הכל טסטוסטרוני. קריספ מתאר את הרגע שבו מבינים שבמלחמה מתים, נפצעים קשה, את רגע ש'באר האומץ' מתחילה להידלדל ולהתייבש: "דומני, כי באותו יום הוסרה מעלינו קלות-דעתנו ולהיטותנו. תחושת ההרפתקה נגוזה מחיינו, ותחתיה באו קדרות ופחד וליאות מתמדת וגואה של הגוף והנפש". הדבר קורה ברגע שבו אנשי פלוגתו נהרגו כמעט כולם במארב גרמני. במהלך השליש האחרון של הספר קריספ שב וחוזר לעניין הפחד, ולתחושה שמזלו הולך ואוזל: "וחשבתי בודאות מפחידה, כי אהיה מעורב-במיוחד בקרב, בדרך שלא כמו האחרים. פעמים רבות למדי פחדתי קודם לכן, אולם הפחד היה תמיד מרוסן על-ידי ההכרה, כי - יקרה אשר יקרה לכל אדם אחר - עלי לא יבוא אסון. "זה לא יכול לקרות לי." היה זה, בעצם, הבסיס לרוב פעולותי. עתה, ברגע של הכרה שהטיל בי חרדה רבה, ידעתי, כי אבדה חסינותי." טבע האדם והשפעתו על הלחימה בכל הדרגים הוא אחד הגורמים המשפיעים על הלחימה, אם לא המשפיע, וקריספ מצליח לתאר זאת היטב. הספר מסופר בהומור בריטי דק ומושחז, בציניות אנושית, ובבהירות.

#ספר על טבע האדם בלחימה, על התנגשויות טנקים במדבר, על אומץ ועל פחד. מומלץ לא רק לחובבי הלקחים המיקרו-טקטיים ולא רק לשריונרים.

הו אה, הנה בא הגל הבא, מסכות לא רק בפורים, לקרוא ותמיד להיות נחמדים.

ויש גם שיר

Soon you'll throw down your disguise

We'll see behind those bright eyes

By and by

When the sidewalks are safe

For the little guy

#ספר #קריספ #מצחנחושה #מערכות #מלחמה