ברשומה הקודמת שפרסמתי התלוננתי על משבר קריאה "מעמיקה" ששלח אותי לקרוא באופן אובססיבי ספרי מתח. בעקבותיה עלו שני דברים. הראשון, ננזפתי על ידי מבינות בסוגה, שאני קורא את הספרים הלא נכונים, וקיבלתי המלצות על הסופרות והסופרים היותר טובים. טוב, נראה אחרי שנקרא חלק מההמלצות. העניין השני הוא שבכל זאת קראתי כמה ספרי עיון בחודשיים האחרונים, אבל המתנתי להופעת מוזת 'סקירת הספרים' בשביל להעניק לכל אחד מהם את הסקירה הראויה לו. אך זו לא הגיעה, אולי אין כזו. לכן פניתי לשריר הוויתור העצמי והחלטתי פה אחד לסגת עוד ביומרנות של לסקור כל אחד לחוד, ולמרות הכאב הפנימי-הרוחני שהדבר גורם לי, לרכזם ברשומה אחת.
כחובב היסטוריה לא יכולתי שלא לקרוא את ספרה האוטוביוגרפי הצנום, אך החשוב והמעניין של אניטה שפירא - 'ככה זה היה - סיפור חיים' (עם עובד, 2022). קראתי כמה מספריה של שפירא, אם כי לא את 'ברל' הביוגרפיה שהיוותה את בסיס פרסומה מחוץ לאקדמיה. אבל מה שנראה לפני הקריאה כביוגרפיה אינטלקטואלית, חושף גם סודות אישיים של שפירא, אם כי בקמצנות יתרה, כפי שהלין כבר אורי משגב. שפירא שרדה את השואה כפעוטה במנזר, ואומצה לאחריה על ידי זוג שורדים. סיפור אימוצה, ילדותה ונעוריה שהוא חומר מרתק, הוחבא שנים רבות על ידיה, למרות שהיא כותבת על עצמה בגוף שלישי: "אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי גבורה: סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא. ילדה יהודייה שגדלה בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר. היא לא זכרה סבל מיוחד." יש בו עניין רב. מרכז הספר הוא הצמיחה האקדמאית-המחקרית של שפירא במשך 40 שנים, דרכי הלימוד, התמודדות באקדמיה גם כנגד האפליה המגדרית, הגישה המחקרית והאישית אל מושאי המחקר ועוד. זאת ביחד, בצנימות, עם הסיפור האישי-המשפחתי וגם קצת הלאומי. מומלץ ביותר, לא רק לחובבי המחקר ההיסטורי.
שילובו של הספר 'חקה - יצחק חופי מהפלמ"ח לראשות המוסד' מאת אבנר שור ואבירם הלוי (ידיעות ספרים, 2022) בסקירה מצומצמת-משותפת הוא נסיגה רבתית מהכללים שקבעתי לעצמי, אבל זה מה שיש. [גילוי נאות - אני מכיר את הלוי ואף הבאתי אותו לדבר על הספר בפורום חודשי שאני מנהל את תוכנו.] הספר מתאר את חייו של חקה מנעוריו, תנועת הנוער, צמיחתו בהכשרות הפלמ"ח, קרבותיו כמ"פ במלחמת העצמאות ואת הקריירה הצבאית ששיאה כאלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים ולאחר מכן שמונה שנים כראש המוסד. בעיקר מנסים המחברים לתפוס את אופיו ורוחו של חקה, שעשה דרכו ומעשיו בענווה [ככול שאלוף וראש מוסד יכולים להיות צנועים]. אולי סיפור הפתיחה מסמל זאת: איש מוסד מוזמן להיפגש עם חקה ו"הופתע לראות מצדה השני אדם מבוגר יחסית בגופייה אפורה ובמכנסי התעמלות קצרים אפורים. האיש האפור הזמין אותו אחר כבוד להיכנס פנימה." מכיוון שבמלחמת קדש היה חקה סגן [של שרון, שהסכסוך אתו יהיה בעל השפעה ב-1982], ובששת הימים נשא תפקיד חשוב אך במטכ"ל [רמ"ח מבצעים], עיקר תשומת הלב בקריירה הארוכה של חקה נסובה לתפקידו המרכזי ב-1973, ובמוסד. המחברים כתבו, כפי שציין אפרים לפיד, ספר אמין, ידידותי ומפרגן מאד. הם גם לא מתחמקים מלגעת בנושאים בעייתי כגון חלקו של חקה במעורבות בלבנון כאשר כראש המוסד לא התנגד מספיק בעוצמה להתחבקות עם הנוצרים, אך לא תמיד צוללים לעומק. למרות מספר טעויות היסטוריות, שניתן היה להימנע מהן, ואולי גם יותר ליבון עניינים שבמחלוקת, זהו ספר חיוני אודות אדם שנמנע מפרסום, והיה לו תפקיד חשוב בביטחון מדינת ישראל במשך 40 שנים. מומלץ לחובבי הסוגה, ולמתעניינים בהיסטוריה הביטחונית של ישראל.
Comments