אנחנו ממשיכים במסע הקריאות במלחמות ובלחימות שלא נכנסו לבלוג. התחלנו ב-1948, המשכנו ל-1967, 1973, וסיימנו עד כה ב-1982, ובין לבין הכאתי על חטא שלא קראתי מספיק על קדש ועל ההתשה. בעוד ישראל שוקעת בבוץ הלבנוני, שנחזור אליו מיד, כאילו פתאום, פרצה בדצמבר 1987 האינתיפאדה שלא ידעה שהיא הראשונה וסדקה את ההבנה שהפלסטינים רוצים להיות נשלטים, ושהשליטה עליהם היא זולה, ומדינת ישראל וצה"ל נכנסו לתקופה (שעדיין לא הסתיימה) של מאבק שונה ולא מוכר. שרתי רבות בעזה וביהודה, אבל כמעט לא קראתי על האינתיפאדה הראשונה. רק בשנה האחרונה קראתי כמה, אבל הם כבר כבר סוקרו בבלוג - שיף ויערי; שלו; ומאיר רוט. אז נחזור למלחמה ללא אות שזוכה לעדנה לאחרונה בקבוצות פייסבוק ובטלוויזיה. מה זו עדנה, פרץ נוסטלגי טיפולי חיוני. ממבשרי השיטפון הוא ספרו של חיים הר-זהב - לבנון מלחמה אבודה, שלמרות כמה חסרונות, מרתק. כמובן קדמו לו 'אם יש גן עדן' של רון לשם ו'מלחמה ללא אות' של משה תמר (צ'יקו). בכל מקרה מצאתי עוד כמה ספרים שקשורים לתקופה שלא זכו לסקירה מסודרת בבלוג והנה הם לפניכם.
את זה קראתי ב-2017, ולכן כתבתי שעל המלחמה שנמשכה 18 שנים בדרום לבנון אין הרבה ספרים. ניתן לספור אותם על יד אחת אולי שתיים: 'מלחמה ללא אות' של צ'יקו; 'אם יש גן עדן' של רון לשם; ולאחרונה יצאו 'דלעת' של מתי פרידמן; וגם איציק רונן בספרו 'האדם שבטנק' מתאר את שרותו בדרום לבנון. בכל מקרה אתמול מצאתי את ספרו של נחמי פיינבלט - 'סיפורו של כלבן צבאי' (אחוה, 2007). נחמי עבר אחרי שנה בשייטת ליחידת 'עוקץ' ובספרו הוא מתאר את קורותיו ככלבן במוצבי דרום הלבנון (חצביה, טייבה, בופור וכו') עד שנפצע קשה. הספר איננו פאר יצירת הכתיבה, אבל חשיבותו בתיעוד האווירה של העולם המנותק מעבר לדודה מרי - המתח, שעות השמירה, הפטליזם, העבריינות הנובעת מתחושת המוות שאורב בסיבוב, החברות וגם הפעילות המבצעית והגעגועים לחברה. וגם על הקשר עם לינדה הכלבה. #ספר על המלחמה ללא אות ממבטו של חייל. קצר, מהיר וקופצני. למי שהתקופה קראה לו ולמי שרוצה לחוש קצת את החיים בצוללות הבטון.
נתחיל עם התמונה על הכריכה - זה לא נראה לי מרכס עלי טאהר. אני לא טועה? בכל מקרה, מתי פרידמן יודע לכתוב, והספר 'דלעת - מוצב אחד בלבנון' (כנרת, זמורה-ביתן, 2017) כתוב היטב ומעניין. הקריאה בספר, לפחות בשבילי, הייתה שילוב של נוסטלגיה - כלומר געגועים לשיער המלא ולפיקוד הישיר על חיילים; וחומר מחשבה על התקופה והמלחמה ההיא ללא אות. פרידמן בכתיבה שוצפת ובפרקים קצרים מחלק את הספר לארבע חלקים, העוסקים באדם שבמוצב והאדם בעמדה ובמארב, דרך סיפורו של אבי אפנר בחלק הראשון; ובסיפורו האישי בחלק השלישי; החלק השני עוסק בתהליכים החברתיים שהובילו לסיום התקופה - ארבע אמהות ואסון המסוקים. החלק הרביעי הוא מסע נוסטלגי שעושה פרידמן באמצעות דרכונו הקנדי - טיול בלבנון ובחזרה לרכס ולמוצב. השהות בדרום לבנון, לא זכתה לספרות ענפה - בעיקר זכורים, כאמור, 'בופור' ו'מלחמה ללא אותות' . פעם כתבתי מאמר הבוחן את שני הספרים הללו, ואחד הנושאים היה הקבוצה והאחרים. 'דלעת' כמו 'בופור' מייצג את קבוצת החיילים הסדירים עם מפקדיהם (אמנם אנשי קבע, אבל צעירים ולא נתפסים עדיין כאחרים, בעיקר משום שהם נוטלים חלק בסכנה). דלעת כסמל לבדידות החיילים המנותקים בחזית. #ספר על אנשים, חיילים ותקופה בארץ שלא תמיד הבנו מה אנחנו עושים שם, אבל כאשר אתה לוחם אתה חושב בטווח האש שטוחת המסלול היעילה.. מומלץ לא רק לאלה שלקחו חלק בפתיחת ציר, בספיגה ובכוננות עם שחר, אלא למי שמעוניין ללמוד עוד משהו על "לבנון" ועלינו.
ספר שעוסק גם בשנות לבנון. גילוי נאות או שניים. הראשון, אני מכיר את איציק רונן כמה וכמה שנים, קניתי את הספר בקניה מוקדמת ואף הייתי באירוע ההשקה. השני, אני לא מאנשי 'האדם בטנק' [במקרה הטוב, 'האדם בטלפון האחורי'] אבל חושב שבלי טנקים אין לחימת יבשה, ובכלל לכומתה אולי יש צבע שונה, אבל הטעם של ה'חרא' דומה בכל החילות הלוחמים. איציק רונן, ג'ינג'י, שריונר, שירת בתפקידי שדה שהאחרון שבהם היה מפקד חטיבת הטנקים במילואים 'הראל' פרש ומאז עוסק בללמוד, ללמד וברתימת מרצו הבלתי נדלה בעידוד הגיוס לשריון. על רקע זה פרס את תולדות שרותו ומחשבותיו על לחימה, מנהיגות ודילמות האדם בצבא בספר 'האדם שבטנק על ציר המפלים' (הוצאת המחבר, 2017). זה תיאור של דור טנקיסטים, אבל גם של אחרים, שלא זכה לתהילת 'חשופים בצריח' או 'עז 77' אבל היה בלבנון, בבופור, בשכם, ובעזה, בלבנון השנייה וב'צוק איתן'. איציק רונן היה שם ומתאר בשפתו הישיר, בעצם מספר לקורא מסתכל לו בעינים מה עבר עליו, הכישלונות, הצלחות, הקשיים והדילמות בקשורות בלחימה, בהנהגת אנשים, בקריירה ובמשפחה. #ספר אישי מרתק על פיקוד, מנהיגות ואומץ לב אישי. לא רק לאנשי הצבא או ווטרנים, אלא גם לכאלה שלפני השירות ובמהלכו, ולכאלה שרוצים להבין את דור אנשי הצבא הנוכחי.
Kommentare