"הוא החל לקרוא את הרומן ימים אחדים קודם לכן. הוא זנח את הקריאה בשל עניינים דחופים ושב אליה ברכבת, בשעה שעשה את דרכו חזרה לחווה." כתב חוליו קורטאסר ב'המשכיות הפארקים' [בתוך סוף המשחק]. אין עניינים דחופים שיכולים לעצור קריאה, אבל יש כאלו שכן עלולים לעצור כתיבת סקירות. הנה שוב אני עושה עוול להוצאות לאור האוהבות עלי ומקבץ כמה ספרים יחדיו במקום להעניק לכל אחד מהם רשומה משלו כפי שמגיע לו, אבל הערמה של הספרים האיכותיים ממשיכה להיערם ואין ברירה אלא לקבצם בסקירות קצרצרות. סליחה. מתנצל. אבל לכם קוראי מומלץ לקרוא את הספרים הבאים:
נתחיל בשני ספרים של הוצאת 'אפרסמון' המיוחדת. הראשון [גילוי נאות, קבלתי אותו מההוצאה לאור], 'פסול מלהיות אדם' מאת אוסמו דזאי (אפרסמון, 2021, מיפנית עינת קופר ואחרית דבר של יורי מירון) הוא ספר מורכב ביותר אבל מהמעניינים שקראתי לאחרונה. לא בגלל העלילה החיצונית, אלא זו הפנימית המתרחשת בראשו של הגיבור-המספר אובה יוזו המבין כי אין כנות ביחסים בין בני האדם והכל שקר. הסיפור מסופר על בסיס יומניו של יוזו והוא משקף את חייו של דזאי עצמו שבחר להתאבד. גיבור הסיפור בוחר להיות מקובל תחילה באמצעות 'ליצנות': "תלמיד מן הסוג העצל הזה הייתי, ולמרות זאת, הודות לליצנותי, הייתי תמיד מקובל בחברה. לראשונה בחיי גרתי מחוץ לבית, אבל העיירה הזו היתה לי נעימה וקלה למחייה לאין שיעור מהמקום שבו נולדתי. אפשר לייחס את הדבר לכך שליצנותי נהייתה באותה תקופה חלק ממני באופן שלם כל כך, עד שלא הייתי צריך להתאמץ עוד כדי לתעתע באנשים כבעבר.", ולאחר מכן על ידי חברות-השתייכות למקומות שבהם אולי ניתן לשכוח את עצמך ואת חוסר הכנות של חייך. אבל לא באמת ניתן לעשות, נכון? יוזו ממשיך לא לומר את האמת לסביבה ולעצמו ביחסיו עם משפחתו, חוג מכריו, והנשים שמחפשות את קרבתו עד כדי גרימת סבל ומוות. מה נותר לו לעשות? ״ממילא אין דבר בעולם שיכול לשמח אותי״. למרות שהספר יצא לאור חודש לאחר התאבדות של דזאי ב-1948, הוא ממשיך להיות ברשימת רבי המכר ביפן. זאת משום הישירות בכתיבה והתבוננות פנימה לנפש האדם. למרות או אולי בגלל הפסימיות העמוקה הטבועה בספר הוא מומלץ ביותר. תנסו, הנה פרק לדוגמה.
גם הספר השני הוא מהוצאת 'אפרסמון'. לפעמים אתה מתמלא ייאוש. לא ייאוש קיומי, אבל מכך שלא תצליח לקרוא את ספרים שכדאי היה לך לקרוא, ולא בגלל שאין זמן, ובאמת אין זמן לקרוא את כל הספרים, אלא בגלל שיש כותבים שאני לא מכיר ולא שמעתי עליהם, וגם את השפות שהם כותבים אינני יודע לקורא, ומדובר ברוב המוחלט של השפות. לכן עושות איתי חסד ההוצאות לאור העצמאיות ומביאות עבורי קולות שכאלה. אני לא שמעתי על אנה מריה יוקל, עד שחנן אלשטיין תרגם את 'תמציות' האוטוביוגרפיות שכתבה מגרמנית (אפרסמון, 2021). יוקל שנפטרה בירושלים בשנת 2001 כותבת אירועים ואנשים מחייה שהובילו אותה בתחילת המאה הקודמת מוינה לברלין, לפראג, ללונדון ובחזרה לברלין אחרי מלחמת העולם השנייה וב-1965 לירושלים. בפרקים קצרים ובמשפטים בודדים שלעתים דומה שהם לא שלמים ואולי מקוטעים, הציור של המצב, של המאורע, של התקופה, של הסביבה, של התחושות שיוקל מציירת לקורא הוא ברור ושקוף. כפי שמסתיים הפרק הפותח שגודלו עמוד וקצת ונקרא 'מחול מוות': "המכרים שלי לא אמרו כלום, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, ובכל זאת, בחלוף זמן רב בריקודים, פתאום: "הייתי בהְראדְצ'אני." ולאחר אתנחתה: "זה היה נורא." ולא עוד. הבנתי: לא היה עוד מה לומר. זה היה משהו נורא מעל ומעבר לכל מידה, שעליו לא היתה כל נחמה. הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף. לבסוף הפסקנו. מעולם לא ראיתי אותו שוב, את מבשׂרן של חמישים השנים הבאות, שהגיעו לסופן עם "האוול בהְראד!". והנה עוד משפט מפרק אחר: "היה זה בוודאי בתנופה גדולה שנתקלנו זה בזה; זאת אומרת: מוזר, לא זכרתי את רגע ההתנגשות ולא הרגשתי דבר מן ההלם כשהשתחררנו זה מזה, כאילו ההיתקלות לפני כן כרכה אותנו יחד לבלי הפרד.". נהדר, מומלץ לגלות את יוקל ואת תמציות.
הספר הבא הוא מבית 'תשע נשמות'. נטליה גינצבורג הנהדרת שספרה 'המידות הקטנות' יצא אף הוא על ידי תשע נשמות לפני שנתיים, כותבת על 'צ'כוב - אנטון צכוב פרופיל ביוגרפי' (2021, תרגום מאיטלקית שירלי פינצי לב). הנה עוד כתיבה תמציתית, מקצרת, מקוטעת היוצרת שירטוט בהיר של חייו ויצירתו של סופר, מחזאי, רופא, ואדם מורכב ב-76 עמודים קטנים. גינצבורג מתארת את ילדותו, משפחתו, תחילת יצירתו, התפרסמות יצירותיו, כישלונות, חששות, פחדים ובמקביל את חייו ומחלותיו של צ'כוב, תוך כדי אנו נפגשים עם המילייה הספרותי של רוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19 - טולסטוי, גורקי ואחרים. דילמה היא, כמה קצר ניתן לכתוב וגם להעביר משהו מאישיותו של מושא הכתיבה. יש כאלה שחשים שצמצום הכתיבה של גינצבורג הוא לרוצץ במקרה הזה וגם במקרים אחרים. אני דווקא, כמו שכתבתי בפסקה הקודמת על ספרה של יוקל מעדיף תמציתיות היוצרת שלם. הנה דוגמה שהעתקתי מסקירתו הנלהבת של ירון פריד במעריב, והמשקפת הן את צ'כוב והן את גינצבורג: "רוסיה היא ארץ של אנשים חמדנים ועצלנים. הם אוכלים, שותים בלי גבול, נוחרים וחולמים... אנחנו אומרים לעצמנו שעם צאר חדש ישתפרו הדברים, ובעוד מאתיים שנה יהיה אפילו יותר טוב, אבל אף אחד לא עושה שום דבר כדי שה'יותר טוב' יגיע מחר".[עמ' 81]. בנוסף לביוגרפיה מצורף סיפור קצר של צ'כוב. מומלץ. שניים במחיר של אחד - צ'כוב וגינצבורג.
לא מזמן הגיב משהו לאחת הסקירות שפרסמתי על אחד או כמה מספרי ההוצאות לאור העצמאיות ושאל למה להוציא ספרים-סיפורים 'קטנים' נשכחים כשיש יצירות מופת שלא תורגמו לעברית או שהתרגום כה ישן שיש צורך לתרגמו שוב עבור הקורא העברי המודרני. ואני אומר אדרבא שיעשו גם זאת, אבל אני מעדיף להכיר גם נשכחים 'לא מופת'. הנה 'אסתר קאהן' שכתב ארתור סימונס עוד נשכח שיצא לאור ב'נהר ספרים' (2021, תרגום מאנגלית רעיה ג'קסון). סימונס (1945-1865) היה, כך על אחרית הדבר שכתבה ג'קסון, "דמות מרכזית ברשתות התרבות של בריטניה" בתקופת מעבר המאות. האם הוא מייצג משהו? אולי. בכל מקרה זה סיפור שעלול להישמע בפתיחתו כאותם סיפורים סטריאוטיפיים שלא לומר אנטישמיים על נערה יהודייה: "אסתר הייתה קמה, לוקחת את כיסאה לפינה ליד הדלת, והייתה מתבוננת בהם זמן מה כאילו היא מסתכלת על משהו שאינו קשור אליה, אשר רק המתווה שלו ותנועתו מעניינים אותה. היא ראתה את הצדודית הנלהבת של אביה, האף המאונקל הגדול, העין השחורה הגדולה הערמומית, השיער הארוך הפרוע שמשתרך על צווארון חולצתו; [...] הסבתא, בעלת הכתפיים הענקיות הנפולות, הרִשְעות הפעלתנית של עיניה ואלפי קמטיה."[עמ' 11-10]. אבל הסיפור של אסתר הוא שונה, הוא אודות מאבק להצליח כנגד כל הסיכויים, להיות שחקנית תיאטרון בתקופה שבה להיות שחקנית היה דבר פחות מקובל, וזה גם סיפור אודות אהבה או חסרונה, ועל התגברות הלב על המוח. לא סיפור גדול, אבל מעניין מבחינת התקופה והסגנון. הבו לנו עוד סיפורים 'קטנים' שלא הכרנו.
#ספר או ארבע של הוצאות לאור עצמאיות. מומלצים מאוד או מומלצים.
מי שנדבק, מי שאומת, מי שבודד וגם מי שלא, שיקרא ויהיו נחמד.
ויש גם שיר ששמעתי בתכניתו הנפלאה של משה מורד 'מסביב לעולם'
#ספר #אפרסמון #נהר_ספרים #תשע_נשמות #סימונס #גינצברג #יוקל #דזאי #פסול_מלהיות_אדם #תמציות #צכוב #אסתר_קאהן
Comments