'עמך' במלחמה

שער 'עם הדיוויזיה השלישית ע"ש טראוגוט' שאול קרצ'בר

אני קורא לא מעט, אם כי לא מספיק, ספרים אודות מלחמות ובהם גם ספרים של אנשים במלחמה. ספרים שנכתבו על אנשים בלחימה וכאלו שנכתבו על ידי אנשים שהיו במלחמה. שבוע שעבר סקרתי את גרסתו של קריספ על המערכה במדבר המערבי, זו נכתבה ברוח האנדרסטייטמנט הבריטית עם הומור דק ואופטימיות משונה. רוח זו שורה גם על מעלמיין לזם-זם של המשורר ק' דוגלאס, ואולי בלי הומור האריסטוקרטי גם בספרי הטייסים מאותה מלחמה, כמו ברלינג שטס מעל מלטה או קלוסטרמן בהצגה הגדולה. גם ספרו של שאול קרצ'בר, 'עם הדיוויזיה השלישית ע"ש טראוגוט - יומנו של חייל יהודי בצבא הפולני העממי' (יד ושם, 1962, מתרגם צבי ברמאיר) הוא ספר זיכרונות, או יותר נכון יומן, של חייל במלחמת העולם השנייה, אבל שונה לחלוטין. זהו סיפור של מלחמה בכמה חזיתות בו בזמן, אם קיים זמן בשוחות ובזמן ההפגזות וההסתערות. מתוך מיליון וחצי יהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית, זו דוגמה אחת של המורכבות של הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.

עץ בשלג - צלם בעז זלמנוביץ (הר מירון, 2022)

קרצ'בר גדל בעיר פרושקוב בפולין. נלחם בשורות הצבא הפולני בספטמבר 1939 כנגד הפלישה הגרמנית. נשבה ונמלט לברית המועצות. ביולי 1943 גויס לצבא האדום והוצב בצבא הפולני העממי בפיקודו של ברלינג להבדיל מצבא אנדרס "הבורגני". החל מראשית 1944 השתתף קרצ'בר בשורה של קרבות, בעיקר על אדמת פולין, כולל הקרבות לאורך נהר הויסלה ליד ורשה. בפברואר 1945 נפצע קשה בקרבות בגרמניה ואושפז למשך תקופה ארוכה. בסוף מאי 1945 חזר קרצ'בר לפרושקוב. שם מצא כי כמעט כל משפחתו נספתה. בספטמבר השתחרר מהצבא ועזב את פולין לקראת עלייה לארץ ישראל. היומן מתחיל עם קבלת הצו לגיוס ביולי 1943, ממשיך בתיאורי הטירונות והאימונים, ולאחר מכן את הקרבות העזים והעקובים מדם של שנת 1944 עד פציעתו הקשה. אחרי הפסקה בכתיבה שנבעה מהפציעה, חוזר קרצ'בר שכתב את יומנו ביידיש, לתאר את ימי הבלבול והפחד של סיום המלחמה, בהם האנטישמיות הפולנית שלא נעלמה התבטאה בפרעות וברצח יהודים, ובהם רצח האהבה שמצא תוך כדי המלחמה. תיאוריו הם אישיים ומלאי מחשבות ורגשות. בקדמה לספר קרצ'בר כותב על הדחף שהביאו לכתוב את היומן: "מין יצר יש באדם המעוררו למעשים שלא חזה אותם מעולם. אי אפשר לעמוד בפני יצר זה, ואפילו אם קטן-אמונה אתה ואינך מודה בערכו של אותו מעשה, שהוא משיאך לעשותו. לא אדון אתה לעצמך בשעה שאתה נתון בידי הגורל העיוור, רכוב על גלי שיטפון המוות; בשעה שאתה פורץ לך דרך על גוויות חללים, בקו הגבול של ההווי והחידלון; בשעה שיומך אכזרי והפקר, והמחר – ערפל. בשעה זו רק האינסטינקט הוא אדון-הכול. ואולי הוא-הוא שנתן בידי את העט, חבר לרובה."

שלג על הענפים - צלם בעז זלמנוביץ (הר מירון, 2022)

בספר מספר רבדים. הראשון עוסק בחוויית הלוחם באשר הוא לוחם - הזיעה, הרעב, התשישות הפיזית והנפשית, הדם, הפחד והמוות: "קודם התרה בנו מפקד-הפלוגה, שתהיינה עינינו פקוחות בעת הקרבות מבית אל בית: כשאתה פורץ בריצה לתוך הבית, זרוק תחילה רימון לפניך, כי האויב יכול שיהיה מחובא בכל פינה. ברחוב יש לרוץ בתוך התפרסות בחוליות. היה זריז בהתקנת הכיוון. ירב בכל מקום שאתה חושד שהאויב נמצא שם. אסור שתהיה חשוף, ואם אתה מתבלבל לרגע קט - אבוד אתה." אלה הם דברי ההיגיון של הקרב, אבל התחושות הן שמוליכות: "-סוף המלחמה... - מלמלם ואומר לי טוויארקובסקי - אבל מי יזכה לכך? [...] פניו של יאבלונסקי חשכות אימת המוות ניכרת בו. הוא מצטלב. עיניו מביטות מתחת לקסדה שלו באיבה לכול אשר מסביב. גם שקאדז'ענסקע, שפתו התחתונה רועדת, פניו חוורות. הוא משעין גופו על רובהו ולוחש לי: - או שנהיה בשר-קציצות, או שהוויסלה תסחף את גוויותינו אל הים."[עמ' 145]. תיאוריו אלה הם מטובים וישירים שקראתי על האדם מול האש. המבט השני הוא מבטו של יהודי לוחם השב למולדתו שבה נרצח עמו. זה מבט זועם, מיואש ועצוב. הנה כך הוא כותב אחרי כיבוש מיידנאק: "זוועה ונהי קודחים בלבי. הייתי במחנה-המוות מיידאנק, בתוך הררי-אפר של עמי הנשרף, ובנשמתי התלקחה אש של מחאה ותיעוב. קללה בלבי לאדם, לגורל, לבורא-העולם - אם הוא ישנו שם באיזה מקום בשחקים. מי יכול היה להעלות על דעתו מה שהתרחש פה? עמדתי קפוא אצל הכבשנים [...] יהודי הונגארי, הדומה לשלד-אדם. בקושי הוא עומד על רגליו. נתתי לו את קופסאות השימורים שלי, לחם וסוכר מתוך תרמיל-הגב, והוא התנפל על כך כזאב רעב, כאילו רצה לבלוע את הכול בבת אחת"[עמ' 103]. החיפוש אחר היהודים שאינם בכלל ומשפחתו בפרט, והמפגש עם הריק שנותר מהקהילה הוא מוטיב מכאיב בספר. בטקו [חייל פולני] מקבל מכתב ומראה לקרצ'בר את תמונת אחותו: "- רואה אתה, הנה היא אחותי. אני מתבונן: בחורה בעלת שער בלונדיני ולחיים מלאות[...] -ואיפה היא אחות שלך? יש לך גם כן תמונה ממנה? - שואל בטקו מתוך סקרנות תמימה. משום מה נדמה לי, כי בטקו זה מתגרה בי, אם כי ניכר בפניו, שאין הוא מתכוון לכך. אבל למה הוא מעמיד לי שאלה זו. אני מתחמק ממנו." [עמ' 124]. העניין שלישי הוא המאבק של היהודים בתוך היחידה. כביכול אמורה הייתה להיות שותפות המטרה, ויותר מכך שותפות הגורל של הלוחם להסיר או לרכך את האנטישמיות הטבועה אצל חלק ניכר מעמיתיו של קרצ'בר, אבל לא כך הדבר. בניגוד לחלק מיהודים אחרים בצבא האדום שהסתירו את יהדותם ושינו שמם, הוא עומד על שלו, לוקח את הסיכון ונאבק בפוגעים בו כיהודי. שלושת המוטיבים הללו משולבים בקרצ'בר ובכתיבתו.

#ספר יומן של לוחם ושל יהודי בפולין החרבה. תיאור קשה וחשוב מהשוחות ומההסתערויות, ושל חורבן אישי ולאומי.

מה נותר לנו? לקרוא ולהיות נחמדים.

ויש גם שיר

תור אביב בא אל ארצך,

לנו סתיו אבל

אור גדול בכל זרוע,

וסביבנו ליל.

#ספר #קרצבר #ידושם #שואה #עם_הדיוויזיה_השלישית #מלחמה #פולין