שמונים ושמונה

שער '88' של סיון שיקנאג'י

בשנת 2014, חוץ מכך שהייתי כ-70 יום במילואים, בזכות 'צוק איתן', גם הייתי חבר במועדון הקוראים והקוראות של ידיעות ספרים. שמחתי בתחילה על כך שנקבל כל חודש שני ספרים, אבל במהרה הדבר הפך לטרחה. מרבית הספרים היו גרועים, או יותר רע מכך בנאליים. גם אם העלילה בנאלית, אפשר שלא לכתוב בנאלית וסכמטית, ולא כך היו ספרי 'המועדון'. זכור לרע הספר 'רשימת המשאלות' של לורי ספילמן, שניתן ללמוד אותו כארכיטיפ לספרות בנאלית. בכל מקרה תרמתי את מרבית הספר לסמב"ציות של החטיבה שהמשיכו את המשמרות הארוכות גם אחרי שאנחנו אנשי המילואים נעלמנו. יותר לא בקשתי להתמנות על 'המועדון' הזה, אבל הבנתי שאדם כדאי לו שיסמוך על אותם אשר בוחרים את הספרים שהם מוציאים לאור, לא רק על סמך הסיכוי שלהם להיות רבי מכר. דבר זה מתחבר ללאקונה נוספת בתחום הקריאה שלי והוא אי קריאה של סופרות ובעיקר סופרות ישראליות.

זריחה - צלם בעז זלמנוביץ

לטובת כיסוי החסרון, החלטתי שלאור הסגר הקורוני, אקח את הוצאת לוקוס, ואת בחירות המוציאה לאור. אחרי קריאה מוצלחת ב'זנב' של שרון קנטור, הזמנתי שני ספרים של שתי כותבות שלא שמעתי עליהן. הראשונה היא סיון שיקנאג'י שכתבה את '88' [לוקוס, 2019]. שיקנאג'י משוררת ותסריטאית הכניסה עצמה בספר הסיפורים הקצרים לסד - 88 סיפורים בני 88 מילים כל אחד. עניין זה מחייב את הכותב שבחר את העול לדייק יותר בכתיבתו. לדוגמה, 'ליפוגרם' כתיבת טקסט תוך הימנעות משימוש באות אחת או יותר. ז'ורז' פרק עשה זאת ב'ההיעלמות' שכתב ללא האות e ,הנפוצה ביותר בצרפתית. כפי שתיאר זאת אבנר שץ, שאף עשה מחווה לדבר וכתב פרק ללא שימוש א' ב'גברים לבנים מתים'. שיקנאג'י נאלצת אם כן ליצור סיפור ב-88 מילים כל פעם, או לפחות לעניין את הקורא ולהשאיר בו משהו עם אותן מעט מילים. ניסיונה כמשוררת בוודאי עוזר, שכן מרבית הקטעים מעניינים ומעוררים מחשבה - למה התכוונה המחברת, ואני מתכוון לכך בחיוב, שכן זו מטרת הקריאה ואני מניח שזו גם מטרת הכתיבה.

פרות על אם הדרך - צלם בעז זלמנוביץ

השער האחורי מציג את הסיפורים, כך: "גבר שצריך להרוג אריה לפני שיוכל להתחתן, אישה שחולמת אסונות לפני שהם מתרחשים, מרגל שכלוא בסיפור הכיסוי שלו, נהג רכבת שנשים מתאבדות על מסילותיו, אישה שפוגשת את אימהּ המנוחה בבית קפה, אח שמשחזר את אחיו המנוח בתוכנת מחשב". ממה שקראתי על שיקאנג'י, ניכרת השפעת אובדן האם בעקבות סיבוך של ניתוח ב-2013. עניין שבוטא בשירתה, כך למשל בשיר 'רוח הזמן':

לָאִשָּׁה לְיָדִי יֵשׁ כַּפּוֹת יָדַיִם כְּמוֹ לְאִמָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי נֶאֱבֶקֶת לֹא לֶאֱחֹז בָּהֶן לֹא לְקָרֵב אוֹתָן אֵלַי וּלְנַשֵּׁק לֹא לִינֹק אֶת חֹם הַגּוּף שֶׁלָּהּ לֹא לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ עַל הַבִּרְכַּיִם לֹא לְהָרִיחַ אֶת הַ"לֶר דֶה טוֹ" לֹא לְהִתְמַסֵּר לָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּהּ בִּשְׂעָרִי לֹא לַעֲצֹם עֵינַיִם לֹא לְהֵרָדֵם.

לָאִשָּׁה לְיָדִי יֵשׁ כַּפּוֹת יָדַיִם כְּמוֹ לְאִמָּא שֶׁלִּי וּבַתַּחֲנָה הַבָּאָה, כְּשֶׁהִיא אוֹסֶפֶת אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת וְיוֹרֶדֶת אֲנִי נִשְׁאֶרֶת. יְתוֹמָה.

אבל, לא רק האובדן בולט בכתיבה, אלא מגוון נושאים, תמות וסגנונות. כתיבה שהייתה עלולה להפוך לתרגיל של סדנה לסופרים מתחילים או מתקדמים מתחמקת מכך, והופכת להנאה.

#ספר של 88 סיפורים קצרים ומדויקים העוסקים באדם, בנפשו, באובדן ובהתחלות חדשות. מעניין. מומלץ.

שמרו על ריחוק חברתי וקירבה לספרים - תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר. לב של זהב.

#ספר #88 #שיקאנגי #לוקוס