לצערי, או אולי לשמחתי, אני ממשיך בריכוז סקירות מספר ספרים ברשומה אחת. אחרי רשומות על כמה מספרי נהר ספרים, ותערובת אקלקטית, אני מרכז כמה ספרי עיון. לא מרוצה מזה, אבל כפי שנאמר "ויתור עצמי הוא תכונה מגונה, אבל מתרגלים אליה מהר", ובנוסף - זה זה או לא כלום. הפעם שלושה ספרים העוסקים במלחמות, בשנאה ובשירה.
מתי פרידמן הוא כותב חרוץ ומעניין. כבר קראתי את 'דלעת - מוצב אחד בלבנון' ואת 'מסתערבים' שלו, ולכן קניתי גם את 'מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים' (דביר, 2021, תרגום אמיר צוקרמן). כהן, לטעמי מגדולי המשוררים, בתקופת שפל יצירתית שלו יוצא למלחמה, מסיבות לא ברורות לו עד הסוף. אולי ציפה שהמלחמה תעורר את היצירתיות, אולי כפי שאמר ונכתב בשער האחורי: "הקשבתי למלחמה בין הערבים ליהודים. רציתי ללכת ולהילחם ולמות כי היא כבר היתה מכוערת מכדי לחיות אותה". בכל מקרה הוא נוחת בישראל, בתל-אביב, ויוצא יחד עם מתי כספי ואחרים לשיר ולנגן בחזית הדרום ובבסיסי חיל האוויר. פרידמן מתאר את מסעותיו ומחבר את כהן עם אפיזודות שונות ומשונות במלחמה, עם אנשים ששמעו אותו בחניון מאובק בעת שספרו את המתים ותיקנו את נזקי יום הקרב או באולם בסיס חיל האוויר אחרי גיחה שממנה לא חזרו כולם, שראו אותו באמצע המדבר יוצב על קופסת תחמושת, שעברו לידו, וכאלה שפספסו את ההופעה: "זה היה מאוד בלתי רשמי וחוויה חזקה. בכל מקום שראית חיילים היית פשוט עוצר ושר."[עמ' 191]. בנוסף בוחן פרידמן את השפעת סבב ההופעות המלחמתי על כהן ועל יצירתו. פרידמן יוצר בשפה קולחת פסיפס מרתק על האיש, האגדה ועל המלחמה.
כאשר קוראים את 'מחנה Z - חייו הסודיים של רודולף הס' שכתב סטיבן מקגינטי (כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2014, תרגום יוסי מילוא) מתעוררת פליאה, אם זה האיש שהיה מספר 2 בהיררכיה הנאצית, מה זה אומר? איך המטורפים הללו, ה"קוקאים" השתלטו על גרמניה וטבחו באירופה בכלל וביהודים פרט? כנראה שכל אחד מהם היה מטורף בדרכו והתרכובת הזו הייתה שטנית. אבל הרעיון הזה עושה הנחה לאדם באשר הוא אדם וליכולתו להיות אכזר. בכל מקרה, הס טסב-10 במאי 1941 לבדו ועל דעת עצמו לסקוטלנד, שהוא נושא מסר למלך בריטניה ולעם היושב באיים, עסקת שלום בין בריטניה לגרמניה הנאצית. אם כבר שנה קודם, במאי 1940, הצעות כאלה נראו מופרכות, על אחת כמה וכמה כעת. הספר מתאר את הכנותיו וטיסתו של הס, אך בעיקר את תקופת שהותו במתקן הכליאה הסודי. על בסיס מסמכים ויומנים של המתקן ושל שומריו, רופאיו ואחרים שבאו איתו בקשר, מתאר מקגינטי את האיש, התנהגותו הפסיכוטית והנירוטית, ואת ניסיונותיו הפאתטיים להבין מה עשה ולמה. הס למרבית האירוניה היה מאחרוני מנהיגי הנאצים ששרדו בחיים, עד שהתאבד בגיל 93 ב-1987 אחרי 42 שנות מאסר בכלא שפנדאו בברלין. הספר איננו קל לקריאה שכן הוא נע מתיאור האירועים והתנהגויות באופן מעניין ולפירוט שיחות ויומנים שחלקם משמימים ביותר. בכל מקרה הספר מומלץ שכן הוא מביא זווית שונה ומעניינת של המלחמה.
אם יש לכם זמן להקדיש לספר אחד השנה על שנאת זרים בכלל ואנטישמיות בפרט, אז זהו ספרו של עמר ברטוב - 'אנטומיה של רצח עם - חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ' (עם עובד, 2020, תרגום איה ברויר; גילוי נאות - את הספר קיבלתי מההוצאה לאור לקריאה). זה ספר מחקרי, כבד וממוסמך במקורות ראשוניים לרוב, המתאר ובוחן את תולדות השנאה, הרצח והטיהורים האתניים בעיירה בוצ'אץ' שנמצאת כיום באוקראינה, בה חייו במשך מאות שנים פולנים, אוקראינים ויהודים. תחת ההרמוניה היחסית הזו פעפעה האיבה והתיעוב ההדדיים במשך דורות. ממסע אישי של משפחתו יוצא ברטוב לתיאורי הרציחות, הגירושים, והשמד קהילות שלמות. איך השכנים הם המובילים את המעשים והאימה, כאשר כל פעם נכבשת העיירה על ידי גורם מדיני-פוליטי אחר - הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הרוסים וחוזר חלילה. היהודים כמובן נפגעים מכולם, עד השמדתם הסופית בידי הנאצים. ברטוב מתאר את שיש הרוצים להשכיח, את שיתוף הפעולה של התושבים המקומיים עם הגורמים שהגיעו מבחוץ ברצח, וגם את זה שהשנאות, ההשפלות והרצחנות אינם ייחודיים לשנאת היהודים ולשואה, אם כי ייחודית היא העוצמה. תיאור חיי העיירה ובעיקר השנאה והרצחנות שבה במשך דורות ובדגש על מלחמת העולם השנייה הם מקרה בוחן מרתק וקשה מנשוא, כפי שכתב בן העיירה, עגנון ב'עיר ומלואה': "עצמתי את עיני, כדי שלא אראה במיתת אחי בני עירי, שהרגל קשה בידי שרואה אני את עירי ואת הרוגיה, היאך הם מעונים בידי מעניהם ןהיאך הם נהרגים במיתות רעות אכזריות."[מוטו ספרו של ברטוב]. מומלץ ביותר להתמודד עם המחקר שלא קל לקריאה ומסקנותיו.
#ספר או שלושה ספרי עיון מומלצים על מלחמות, שנאה, רציחות, ושירה.
Σχόλια